מבצע!

המצאת החינוך – קריאה בספרי יאן עמוס קומניוס

60.00 

המצאת החינוך – ספר מודפס

קטגוריה:

אודות

מהפכת בתי הספר התרחשה במאה ה-16, העת החדשה המוקדמת, על רקע ראשית ההומניזם והמהפכה המדעית. היא דרשה השכלה כללית בכל תחומי הדעת והיצירה, לכל הילדות והילדים ללא יוצא מן הכלל, ובחינם מטעם המדינה.

המצאת החינוך

יאן עמוס קומניוס, שנולד בשנת 1592 בצ'כיה, לקח על עצמו מבחירה וכשליחות, להתאים את החינוך לדרישות החדשות. הוא לא המציא את החינוך במובן של ליווי וחניכה של ילדים בידי מבוגרים, אבל הוא כן המציא את החינוך המוסדר והמתוכנן, שניתן מטעם המדינה לכל הילדות והילדים.

קומניוס היה הראשון שהגדיר את שלבי ההתפתחות של הילדים והילדות, לאורך הרצף: תפיסה חושית, ידע, הבנה ושיפוט. הוא הרכיב בהתאם רצף הוראה החל מחינוך והוראה בידי ההורים (עד גיל 6), שלושה בתי ספר עוקבים (מגיל 6 עד 24) ולמידה עצמית בבגרות.

בכוח יכולתו להגות רעיונות גדולים, לפרקם לפרטי הפרטים ולארגנם יחד מחדש, הוא היה הראשון להגדיר את ארגון הלימודים, את תוכניות הלימודים ואת דרכי ההוראה.

בין חידושיו: "הבית הוא בית הספר הראשון", "בית הספר האמיתי – משחק טהור", בית הספר כסדנה לאנושיות" ו"בית הספר כגן עדן קטן".

מעל הכול הוא עיצב את אומנות ההוראה ככזאת המאפשרת ותומכת בהתפתחות החופשית של האדם. ההוראה היא מתוכננת, אבל הלמידה היא חופשית:

"חשוב עד מאוד שבני אדם יבינו את הדברים לאמיתם, וילמדו ויֵדעו כיצד לבחור או להיפטר מהם בקלות על פי חפצם. כך יובטח שיישמר צלם האל בבני האדם, שכן חופש הבחירה יישאר תכונתם הבולטת. אם הוא ייעלם, ובני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם."

תוכן עניינים מפורט

המצאת החינוך – קריאה בספרי יאן עמוס קומניוס

חלק ראשון – הטוב הנעלה

פרק 1 – מבוך העולם וגן העדן שבלב
תפיסת החינוך של קומניוס
שנות חייו הראשונות
הבחירה בחינוך

פרק 2 – מוקד הביטחון
תיקון החינוך – השכלה ותבונה
תיקון הידע – פאנסופיה
תיקון החברה – שלום וצדק
מלכות אלף השנים

חלק שני – לכולם, הכול, בשלמות

פרק 3 – שער השפות נפתח
המילים ומשמעותן
התאמת ההוראה ללמידה
הצלחת הספר

פרק 4 – אומנות ההוראה הגדולה
המהפכה הנדרשת בבית הספר
הוראה לכול
הוראה של הכול
הוראה בשלמות (בשיטה הטבעית)
מבנה השיעור: המחשה, הסבר ותרגול
ארגון מערכת החינוך
אומנות ההוראה השלמה (סיכום)

פרק 5 – בית הספר של הינקות
דרכי ההוראה בבית
תוכני ההוראה בבית

פרק 6 – מבוא לפאנסופיה

פרק 7 – חוקי חיים
ניתוח אומנות ההוראה
חוקי חיים
החזרה ללשנו

פרק 8 – הצגות [משחקי] בית הספר
בית הספר הפאנסופי
הצגות בית הספר

פרק 9 – העולם בתמונות
המבול השוודי

חלק שלישי – הכול זורם מאליו, האלימות נעדת מהדברים

פרק 10 – ההתייעצות הכללית
מלאך השלום
אסופת ספרי ההתייעצות
ההתעוררות האוניברסלית
פאנסופיה – החוכמה האוניברסלית

פרק 11 – פאמפאדיה: החינוך האוניברסלי
הכול לכול בשלמות
למידה לאורך החיים
ספרי הלימוד
מורים והוראה
חינוך מאפשר: מהותנות מול הבְנָיָה

פרק 12 – הדבר האחד שנחוץ
מורשת קומניוס
הדבר האחד שנחוץ

הערות ומקורות

פרק דוגמה - למידה לאורך החיים

(מתוך פרק 11. פמפאדיה: החינוך האוניברסלי, עמודים 354 – 362)

מלבד חזרה על עקרונות היסוד: הכול, לכול בשלמות, הרחיב קומניוס את הדיון ב"פמפאדיה" באמצעים שבעזרתם מתקיימת ההוראה. הראשון שבהם הוא בית הספר עצמו. בספר "אומנות ההוראה" הוא הגדיר ארבעה בתי ספר למשך עשרים וארבע שנות ההתפתחות של האדם, עד להיותו בוגר: בית ההורים, בית הספר המקומי (היסודי) בשפת המקום, בית הספר הלטיני (התיכון) והאוניברסיטה. בספר "פמפאדיה" הוא הרחיב את היריעה. המונח "בית ספר" כאן אינו מוגבל רק למוסד הפורמלי שבו לומדים במסגרת נתונה וקבועה מראש, אלא מובא במשמעות של החיים כבית הספר:[i]

כשם שכל העולם, מראשיתו ועד קץ הזמנים, הוא בית ספר של המין האנושי, כך גם מהלך חייו של אדם הוא בית ספר, מהעריסה ועד לקבר. האמרה של סנקה "אין גיל שבו מאוחר מדי ללמוד" אינה הולכת רחוק מספיק, ועלינו לומר: כל גיל נועד ללמוד, ולבני האדם ניתן אותו משך זמן כדי ללמוד כמו שניתן להם לחיות.

קומניוס הגדיר שבעה בתי ספר לאורך החיים, ודימה אותם לעונות השנה:[ii]

1. בית הספר שלפני הלידה, הדומה לתחילת השנה ולחודש ינואר.
2. בית הספר של הינקות, כמו פברואר ומרץ, כדי להנביט את השתילים הרכים.
3. בית הספר לילדוּת, כמו אפריל, המעטר את הצמחים בפריחה.
4. בית הספר של ההתבגרות, כמו מאי, תחילת התפתחותם של הפירות.
5. בית הספר של הבחרות, כמו יוני, הבשלת הפירות וראשית היבול.
6. בית הספר של הבגרות המלאה, המשול לחודשים יולי עד נובמבר, קטיף הפירות על כל מיניהם והכנה לקראת החורף המתקרב.
7. בית הספר של הזקנה, התואם את דצמבר, סוגר את מחזור השנה ומביא את הכול לידי מימוש.

בפרקי הספר שבהמשך הוא הוסיף אף בית ספר שמיני: בית הספר של המוות. לגבי האחריות על בתי הספר השונים, הוסיף קומניוס:[iii]

את השניים הראשונים אפשר בהחלט לתאר כבתי ספר פרטיים, באחריותם הבלעדית של ההורים; השלושה בקבוצה האמצעית, בתי ספר ציבוריים, תחת פיקוח הכנסייה והמושלים; השניים האחרונים, בתי ספר אישיים, כאשר הפרט מגיע לגיל שבו הוא יכול ואף חייב לפעול לעצב את גורלו שלו, מתוך חובה לעצמו ולאלוהים.

את המעבר של הילדים הצעירים, בגיל שש לערך, מאחריות ההורים לאחריות ציבורית, הסביר קומניוס במגבלות של ההוראה בידי ההורים:[iv]

ראשית להורים עצמם אין די זמן פנוי להוראה של ילדיהם כראוי, ולרבים מהם אין די ידע, בהיותם אנאלפביתים בעצמם; לכמה מהם, מפאת חיבתם שאינה במקומה לעושר ולמותרות, אין רצון לאמן את ילדיהם; אחרים, עובדי הכפיים, אינם מסוגלים לעשות זאת משום שהם כבר טרודים מדי.
על כן כדי להבטיח שלא יזניחו אף ילד, יש להתקין תקנות בקהילה להקמת בתי ספר ציבוריים, שזכותם וחובתם של ההורים תהיינה לשלוח אליהם את ילדיהם, ותהיה חובה לקבל את כל הילדים.

בבתי הספר הציבוריים הילדים חייבים ללמוד יחד. קומניוס התעקש על למידה משותפת של קבוצות תלמידים יחד, והתנגד להוראה פרטית ופרטנית. סיבה אחת היא להתאים את החינוך למוסדות החברתיים האחרים בתחום הממשל והדת. חינוך קודם לשני אלה, ולכן עליו לפעול כמותם:[v]

אותה סיבה שבגינה כונן אלוהים את ההתוועדויות בכנסייה, ובגינה יצרו בני האדם בחוכמתם את המועצות המדיניות, חלה גם על בתי הספר, כמבוא לכנסייה ולממשל, כדי שכל בני האדם יתרגלו לשיח רוחני וארצי ולהסכמה הדדית ולחיים תחת החוקים המשרתים את רווחת הציבור. ולפיכך המדיניות הברורה צריכה להיות להקים בתי ספר ציבוריים בכל מקום כדי לשפר את מצבנו הכלכלי ולתמוך בכנסייה ובמערכת המדינית.

נוסף על כך, הוראה בקבוצות היא יעילה יותר, שכן ניתן לנצל את זמנם של המורים הטובים עבור תלמידים רבים:[vi]

הוראה בקבוצות מאפשרת לנו להציע להם יותר ענפי לימוד ולנטוע בהם מוסר טוב יותר, ובמהלך הזמן להעלים יותר טעויות, ובסופו של דבר להשיג חיסכון גדול בעובדים ובהוצאות, שכן שירותיהם של טובי המורים יעמדו לא רק לטובת הפרט אלא לטובת כולם, ובו בזמן יטמיעו את היסודות אצל התלמידים כולם.

אבל הסיבה המרכזית לכך שההוראה והלמידה צריכות להתקיים בקבוצות היא שכך הופך בית הספר לזעיר אנפין של החברה האנושית. תוך כדי הלימודים המשותפים בקבוצה החברתית, הילדים רוכשים מיומנויות של התנהלות בחברה:

וכך כל בית ספר ציבורי יהיה:
1. מרכז בריאות ללמד את בני האדם כיצד לחיות ולהתפתח כראוי,
2. זירת היאבקות כדי שיהיו מורגלים בתרגילי זריזות וכוח לתועלתם במהלך חייהם,
3. מקום נאור שבו השכל של כולם יזהר באור המדעים,
4. בית ספר לאומנות הדיבור, שם יינתן לכולם לתרגל את מיומנות השימוש בשפה ובנאום,
5. מעבדה, שבה לא יורשו אנשים לחיות כצרצרים בשדה, מכלים את זמנם בצרצורים, אלא כולם יתמידו בעבודתם כנמלים בקינן,
6. סדנת מידות טובות, כולן בשירות עידונם של כל באי בית הספר,
7. מודל של המדינה הפוליטית, שם כולם לומדים לשרת, ובתורם להיות מנהיגים במעין רפובליקה ננסית, ולרכוש אפילו בגיל הילדות את ההרגל למשול בדברים, בעצמם ובאחרים (ואם ירצה הגורל, תוטל על כמה מהם האחריות להנהיג),
8. ולבסוף, כנסייה של ממש שבה יועמד רועה לנפשותיהם ושומר למצפונם, ויעודד את כולם, באמצעות ידיעתו את האלוהים, לעבודת אלוהים אמיתית.

לתיאור המסכם של בית הספר, על פי חזונו של קומניוס, אין הגדרה טובה יותר מזו שהוא עצמו הציע: גן עדן קטן. בית הספר הוא המקום היפה, הנעים והמזמין ביותר עלי אדמות. דגש מרכזי ניתן למשחק: לא רק שימוש במשחק כדרך הוראה פה ושם, אלא בית ספר שהוא כולו הוויה משחקית:[vii]

הדבר החשוב ביותר בלימוד מהנה הוא שיטה מעשית בתכלית ונעימה, וכזו שתעשה את בית הספר למעין משחק של ממש, כלומר הקדמה מהנה לחיים כולם. הדבר יעלה יפה אם יציגו את כל משימות החיים באופן המפתה את הילדים ומשלב בין הבנה להנאה: המשימות יותאמו, כמובן, לחפצים שלא יכולים שלא לשמח את אותה קבוצת גיל, כך שלאחר שיעזבו את בית הספר ויעסקו בעיסוקי החיים, הם לא ייאלצו לעמוד בפני דבר חדש לגמרי, אלא רק צורות רעננות ונעימות של מה שכבר למדו.

משחק, על פי טיבו, הוא זעיר אנפין של החיים: יש בו הגדרה מצומצמת של מטרה, זירה, משתתפים וחוקי פעולה. באופן זה קל לילדים הצעירים לתרגל את מקומם ואת תפקידם בזירה הקטנה של המשחק, והדבר מכין אותם לקראת מילוי תפקידם בזירה הגדולה של החברה והעולם:

לשם כך טוב יהיה שהדברים יהיו מסודרים כך שכל בית ספר ידמה ל (1) משק בית קטן, מלא בפעילות של חיי היום-יום, (2) מדינה קטנה, המחולקת לשרי עשור, כמו שבט של אזרחים, שיש לו קונסולים, שופטים, סנטורים ומערכת משפט, הכול מסודר היטב ביסודיות, (3) כנסייה קטנה, מלאה בעבודת אלוהים ובשבח לו.

ויש פה יותר מזה. משחק אינו רק דרך מהנה לתרגול ולשיפור יכולות. משחק (לצורותיו השונות) הוא יציאה מודעת מן העולם הממשי, ובכך הוא מגלם את סגולתו של האדם להיות חופשי. במסגרת המשחק יוצר האדם עולם דמיוני משלו, שבו מתקיים סדר מושלם, המתבטא בחוקי המשחק ובקבלתם על ידי המשתתפים. תכליתו של המשחק אם כך היא לגבש סדרים חדשים, כאחד מאבות התרבות האנושית.[viii] מכאן שבית הספר המשחקי הוא גם בית הספר התרבותי, ההומניסטי.

בתיאור בית הספר כגן עדן משחקי, קומניוס מתייחס, לראשונה, גם לתכנון האדריכלי של בית הספר:

במילה אחת, זה יהיה כמו גן עדן קטן, מלא שעשועים ושבילים מקסימים ובמות משחק ודיונים, גם מאולתרים כשנקלעת ההזדמנות, וגם בנושאים שהוכנו מראש לחשיבה ולשאלות שאת תשובותיהן יש להכין, וכתיבת מכתבים, ולבסוף הצגות דרמטיות שבהן ישכללו התלמידים את רהיטות לשונם. אם הדבר ייעשה, יתגשם הפתגם המוכר: "בית ספר אמיתי, משחק טהור".
[במקור: Schola vera lusio mera, ובאנגלית: True school, pure play].

במבט לעתיד

מאפייני בית הספר ב"פמפאדיה", ובייחוד בסעיף 7 ברשימה (לעיל): "מודל של המדינה הפוליטית", פותחו במרוצת השנים בכמה יישומים במערכות החינוך, ובהם החינוך החברתי באמצעות פעילות חברתית עצמאית של התלמידים. רעיון זה, המוכר בשם "העדה המחנכת", יושם באירופה במאה התשע-עשרה בבתי ספר פנימייתיים.[ix] בבתי ספר אלה ניתן דגש לארגון של התלמידים בקבוצות חברתיות ולמוסדות הנהגה עצמית של התלמידים. מאוחר יותר יושם הרעיון בחינוך המשותף בקיבוצים, במוסדות כגון מועצת תלמידים בכלל בתי הספר, ובזרם החינוך הדמוקרטי. בכל אלה, בית הספר הוא חממה ללימוד ולתרגול של ההתנהלות המשותפת, כהכנה לחברה הבוגרת.

השימוש במשחק כאמצעי הוראה הוא נפוץ ביותר. משחק חופשי בגני הילדים ובהפסקות בין שיעורים בבתי הספר; משחקים לימודיים שתומכים בהוראה של תחומי הדעת; וכן משחקי ספורט והמשחק הדרמטי, כמגמות לימוד משל עצמן. עם זאת גילומו המלא של בית הספר "כמשחק טהור" אינו יכול להתקיים אלא בתוך עולם חופשי, שהרי חירות האדם היא יסוד מהותו של המשחק. מעטים הם בתי הספר שבהם מתקיים חינוך חופשי במלוא משמעותו, ולכן גם מעטים הם בתי הספר שהם משחקיים "טהורים".[x]

מראי מקום:
[i] קומניוס. פמפאדיה, 5, 1.
[ii] ק. פמפאדיה, 5, 6.
[iii] ק. פמפאדיה, 5, 7.
[iv] ק. פמפאדיה, 5, 10.
[v] ק. פמפאדיה, 5, 10.
[vi] ק. פמפאדיה, 5, 15. כולל הציטוט הבא.
[vii] ק. פמפאדיה, 5, 28. כולל הציטוטים הבאים.
[viii] הויזינגה, 1966.
[ix] אדן, 1950.
[x] לסרי, 2004.

מאמרים וביקורות

1. ד"ר עינת נוטע קורן בפוסט ביקורת על הספר "המצאת החינוך". פיסבוק, 3.1.2022

2. זהר נוי משוחח עם דר' גיל כרטל על ספרו, בתוכנית: ספרים סופרים ומה שביניהם. רדיו קסם 106 (16 דקות), 22.12.2021

3. קומניוס: החוליה החסרה של החינוך הממלכתי. פוסט ב"שיחה מקומית", 21.10.2021

4. בתי הספר נוסדו כי אלוהים רוצה אותנו משכילים. פוסט ב"שיחה מקומית", 24.9.2020

5. בשביל מה בעצם אנחנו לומדים את מה שאנחנו לומדים. פוסט ב"שיחה מקומית", 3.10.2019